קוראים לי איזבלה, ולמרות שקשה לי לומר את זה בריש גלי, אני אחת מאותן נערות ליווי . אני עדיין זוכרת את ההד הריק של עקבי הסטילטו שלי, שנלחצו על רצפות השיש כשמיהרתי לצאת ממלון מפואר. הרגשתי מטונפת. לא העזתי להסתכל על השוער המטופח ללא דופי כשהוא הנהן אליי בזמן שחיפשתי על פניו.
"ערב טוב מיס," אמר בדרכו המנומסת. הוא לא היה מודע לסצינה השפלה שעזבתי זה עתה בחדר 906, מכיוון שהצלחתי להפוך את הטריק הראשון שלי כאחת מאותן נערות ליווי ברמה גבוהה. ובכל זאת, למה לא הרגשתי "מעמד גבוה" בכלל באותו רגע? הגוף שלי כאב; הכוס והתחת שלי, והפה שלי הרגישו אטומים מכל ההתעללות המלוכלכת שהגעתי אליהן בחוסר רצון עם אורי ואשתו המקורזלת תמרה. נכנסתי לסוויטת חדר המלון היקרה והיפה הזאת כסטודנטית סקרנית, אבל החניכה שלהם הותירה בי הרגשה כמו אישה מסוג אחר לגמרי כשחציתי את הרחוב החשוך והסעתי למונית. מוחי התמלא בדימויים של עוצמת עיניו בזמן שהוא הרס כל פתח בגוף שלי, והפך אותי לבובה מזוינת חיה כדי לספק גם את רצונותיו וגם את הקימוטים המציצניים של אשתו החברתית. עדיין יכולתי להרגיש את הידיים שלו חופרות בבשרי, את אצבעותיו דוחפות לתוך הכוס שלי, את הזין שלו פועם לי בתחת בזמן שהוא חבט בי שוב ושוב. פלטתי את כתובת הבית שלי לנהג המונית המשועמם והתיישבתי על מושבי העור המלוכלכים כדי להביט בחלון ולחוות כל רגע מחדש. למה זה הדליק אותי? איך יכולתי למצוא התרגשות בקלקול גולמי שכזה?
באופן סדיסטי, וכסוג של ענישה עצמית, הכרחתי את מחשבותיי לפנות אל החבר שלי רון. הוא היה בבית הלילה, לומד. דמיינתי אותו רכון על ספרי הביולוגיה שלו לאור המנורה, מחכה לטלפון שלי כדי להודיע לו שחזרתי הביתה מהעבודה בסדר. הוא הניח שאני בעבודת המלצרית שלי, כמובן. דמיינתי מה הוא עלול לעשות או להרגיש אילו היה עד לעבירות שלי. ניסיתי לעבד את הרגשות שלי. בטח הייתי צריכה להרגיש אשמה על מה שעשיתי? אבל אז למה פשוט הרגשתי סוג של חוסר תחושה, כאילו זה עתה השתחררתי מגרסה מינית של קוקאין ועדיין לא הייתי מוכנה לרדת?…