"בואי, הוא שם" תמר סימנה לה בראשה לעבר גבר שישב לבד בשולחן הפינתי והתחילה ללכת לעברו כשרות לצידה ופתאום, מהשולחן הסמוך, התרומם איש גדול ושרירי וחסם את דרכן, עומד בפישוק קל, ידיו משולבות על חזהו בעמידה מאיימת, פניו חסרות הבעה, אפילו לא ממצמץ, ורק עיניו הקרות משדרות "עד כאן!".
"סלמוניקו, אתה לא זוכר אותי" תמר חייכה לעברו.
אף שריר לא זז בפניו, עומד באותה עמידה מאיימת, חוסם את דרכן ושותק.
"זה בסדר," רות שמעה בפעם הראשונה את קול הבס הרגוע של משה, רגוע אבל יחד עם זה סמכותי, כזה שאתה מציית לו, "הם אלי" ובלי להוציא מילה מפיו ועם אותו מבט חסר הבעה על פניו סלמוניקו התיישב חזרה בשולחן הסמוך, נערות ליווי בקריות .
"ברוכות הבאות" משה קם לעברן, עם תמר הוא התנשק על הלחיים, לרות הוא הושיט יד ללחיצה, לחיצה גברית חזקה אבל לא מוחצת, "שבו" הוא אמר באותו קול בס שקט וסמכותי והצביע על שני השרפרפים שחיכו מולו וסימן לרוסו, בעל בית הקפה שהוא גם המלצר, לבוא.
"תעשה להן שחור מהקפה שלי עם שתים סוכר" משה אפילו לא שאל אותן, קובע, "ולי כרגיל"
עד שרוסו חזר, מגיש את הקפה ומוסיף צלוחית מעמולים קטנה ומדגיש "על חשבון הבית" שלא יהיה ספק, משה שאל את תמר מה שלום אמא שלה וזה הפתיע את רות, נכון, היא ידעה שאמא של תמר עברה ניתוח להסרת גידול אבל איך הוא ידע?
סימן קטן ממשה ורוסו הגביר מעט את הווליום ברדיו-דיסק שהשמיע שוב ושוב את להקת 'שפתיים'. סלמוניקו התרומם ממקומו ושוב נעמד לפני השולחן, חוצץ בינם ובין היושבים בבית הקפה, שילב ידיו וקפא במקומו כמו פסל אינדיאני וכל בר דעת מבאי בית הקפה יודע שכשסלמוניקו עומד כך ורוסו מגביר את הווליום אוי לו, ואבוי לו, למי שיעז להפריע למשה או חלילה לנסות לצותת לדבריו , נערות ליווי באשדוד .