קצינת הבילוש רות ישבה מול שולחן הכתיבה שלה, מולה פתוח תיק החקירה שהיא מנהלת, מבטה בוהה בתמונת הזירה שאותה ראתה כבר מיליון פעמים לפני, מחפשת פרט שאולי נשמט מעיניה עד כה, משהו שיעניק לה את קצה החוט שהיא כל כך צריכה אותו.
כמו שני המקרים הקודמים שלא פוענחו גם הפעם הקורבן נגררה לסימטה קטנה, פיה נחסם, בגדיה נקרעו מעליה והיא נאנסה באכזריות ובוצע בה מעסה סדום, אותו דפוס פעולה כמו בשני מקריי האונס הקודמים, ובדיקות המעבדה לזרע שנמצא הוכיחו כי מדובר באותו אנס ובדיוק כמו בשני המקרים הקודמים גם הפעם איש לא ראה או שמע וגרוע מזה בכל שלושת המקרים רכיבי הזכרון של מצלמות האבטחה הסמוכות, שאולי היו יכולות לשפוך אור על הפרשה, נשלפו ממקומם ונעלמו!
הבלשית רות תופפה בעצבנות בציפורניה על שולחן העץ, עוברת לעוד תמונה אולי ממנה תבוא הישועה. לפני רגע היא חזרה משטיפה אצל המפקד שדרש תוצאות, שטיפה כזאת היא לא משהו חדש רק שהפעם הנאנסת הייתה ביתו של איש חשוב מאד, מקושר למפלגתו של השר לבטחון פנים, והשר לחץ להשיג תוצאות ולכן המפקד הבהיר לה, ולא במילים עדינות, שאם לא תהיה התפתחות משמעותית מהירה בחקירה היא תועבר למשטרת ירוחם כדי להעביר ילדים במעבר החציה שליד בית הספר, נערות ליווי בחיפה .
'קפה' חלפה המחשבה במוחה של רות, קפה טוב, לא זה הדלוח שבפינת הקפה שלהם, זה החזק והמר שבבית הקפה שממול, והיא לקחה את הפלאפון שלה וצילצלה לתמר, בלשית כמוה ובעיקר החברה הכי טובה שלה, "קפה, עכשיו!" היא אמרה בקצרה ולא הייתה צריכה להסביר, זה היה כבר קוד קבוע ביניהן ומהטון שהיא אמרה את זה היה ברור לתמר ש'לא' היא תשובה לא קבילה.