היא חייכה, את אותו חיוך עדין שחשף את שיניה הלבנות, לוגמת מהמשקה, משהה את תשובתה, "הכול כרגיל, כמו שאתה רואה, אני החלפתי מקום עבודה, עברנו לדירה גדולה יותר, אתה בוודאי זוכר את דירתנו הישנה," היא שוב חייכה.
הנהנתי, בטח שזכרתי, לא הסגרתי בפניה את מחשבותיי. "ו… יש… כבר ילדים?" שאלתי בהססנות מקווה שאני לא פוגע בנקודה כואבת.
היא עיקמה את פניה, אפילו להבעה זו הייתה חן מיוחד,
"עדיין לא… ," היא השתדלה לחייך שוב. "ומה איתך?" היא טפחה בחביבות מעושה על ירכי,
"אני עדיין מחפש…, לעת עתה השנים לא נתנו בי את אותותיהם כך שאיני ממהר."
לאה בחנה אותי, נדמה שהיא שוקלת את דבריה, עינינו נפגשו לרגע במין מבט ישיר שמיד הפך למבוכה בלתי מוסברת של שני אנשים שנתפסו בקלקלתם, השפלנו את מבטינו עיני בחנו את צווארה הדק והארוך, את גופה החטוב שנראה כגוף נערה צעירה, יכולתי לנחש שהיא בוחנת אותי באותה מידה, ניסיתי לנחש על מה היא חושבת, מה עובר במוח המפולפל שלה, אך ללא הצלחה, זה היה פתטי מידי לנסות ולנחש את העובר במוחה.
"אנחנו עולות לחדר…" קטעה אחת חברות את שטף שיחתנו המבוימת, ציפיתי בדריכות לתגובתה, האם היא תצטרף אליהן, או שהיא תמצא את התירוץ שיאפשר לנו לבלות ביחד את שארית הערב, עדיין לא הצלחתי לפענח את מה שמסתתר מאחורי עיני השקד שלה ממש כמו נערות ליווי באילת.
"אני לא עייפה, אני אשאר עם אהוד, עוד קצת לשוחח ולהעלות זיכרונות, יש לי מפתח לחדר ".