בתוכו היו צילומי מסך של התכתבויות שלנו, שהיו מעבר לשעות העבודה, עקיצות, הומור, מסרים שאני פירשתי כתמימים לחלוטין.
“אתם התחרפנתם לגמרי!” אמרתי “לא חצינו שום גבול, הכול במסגרת העבודה! זה נקרא לפתות?!”
“אתה חושב שלא ראיתי את ההודעות שנשלחו בינכם?"
'לעזאזל, יכול להיות שטעיתי?,' חשבתי במוחי, 'אולי ההתכתבויות האלה שהתגלגלו והתגלגלו היו לא במקום? תכלס, אני לא אשקר, כיף להתכתב איתה, יש לה הומור שנון וחד והאמת היא שאני משתף אותה, יותר מכל החברים שלי, כמו בפעם ההיא, שנשרף לי מנוע הרכב והייתי תקוע בכביש צר, שמחבר בין בית קברות למושב בשפלה וצחקנו על זה כל הלילה, עד שהגיע הגרר בשעה כלשהי, אבל זה הכי טבעי שאשתף, כי הרי אנחנו כל היום ביחד, עובדים בלי סוף, אחד עם השני, כמו מחלקה בצבא. לקרוא לזה פיתוי?'
עזבתי את הבניין, יצאתי למדרכה ובעודי נשען על קיר צדדי,
שלחתי לה הודעה “אני מצטער אם פגעתי בך. יש לי גם מה לומר בנושא, ואני חושב שמגיעה לי הזכות לכך”.
הפעם היא הגיבה.
“עזוב, פשוט תניח לזה, אבוא להיפרד מהמשרד וממך מחר, אקח את חפצי וזהו”.
מחר?!
הרגשתי שהיא רומזת, שהיא מספרת לי שהיא תבוא מחר, כאילו היא רוצה שאדע מזה, רוצה שאהיה שם.
הקפה גלש מהפינג’ן והמשהר אותי מהשחזורים של אתמול לנחל הקסום בגליל, מזגתי לעצמי קפה שחור לכוס הזכוכית ושאפתי פנימה את הריח החזק והטוב שלו, כן, הבוקר היא בטח הייתה במשרד, היא בטח לקחה את החפצים שלה, בטח זרקה מבט על הכיסא הריק שלי, אולי משכה עוד דקה ועוד דקה בשיחה עם המזכירה ועם ההוא מהגרפיקה, שוב התקווה שאכנס בסוף התבדתה לה.
אני עכשיו די בטוח שהיא רמזה לי שאהיה שם, אבל יש גבול למשחקים.
מאשימים אותי, נגעלים ממני, כועסים עלי והכל בגללה ובגלל הבעל המסכן שלה.
קמתי בבוקר, התקשרתי למקום העבודה, הודעתי שאיני חש בטוב ואעדר ליום או יומיים, נכנסתי לרכב והתגלגלתי צפונה, לשקט הקסום שבין הרי הגליל הירוקים, גם את הטלפון השארתי ברכב, כבוי.
אכלתי צהרים במסעדה קטנה על אם הדרך ואחרי זה החלטתי לחטוף תנומה בתוך הרכב הממוזג.
אני לא יודע כמה זמן ישנתי, אבל כשהתעוררתי השמש כבר נטתה לשקוע, נערות ליווי בצפון.
הדלקתי את הטלפון וקיוויתי שבין כל ההודעות הרבות והמיילים שאקבל עכשיו, תהיה הודעה ממנה ואכן הייתה.
“איפה אתה?” זו הייתה הודעה מהבוקר, בטח בשעה שהייתה במשרד.
“אנחנו חייבים לדבר” היא שלחה לי בשעת אחר הצהרים.
רציתי להתעלם, לא לענות, להיות החזק, אולי המחוזר כאן בכל הסיפור, אולי אגו, אולי גאווה… בכל מקרה לא באמת עמדתי בזה, הייתי חייב לראותה.