אני זוכר שהמחשבה הראשונה שצצה בראשי הייתה 'יופי, עברנו את נקודת המבחן ואין שום קליק כימי, איתה יהיו לי יחסי עבודה תקינים וטובים'.

ישבנו, הצגתי את עצמי והיא את עצמה, קשקשנו מעט על החיים שלה ושלי, על נקודות שאולי יש בהם השקה, בסיפורי החיים שלנו ואז עברנו למהות התפקיד שלה ותיאום ציפיות הדדי מהעבודה המשותפת.

הייתה שיחה סבירה, יחסית לשני זרים, נפרדנו וביום שלמחרת התחלנו את עבודתנו המשותפת.

עד מהרה למדנו להבין אחת את השני מצוין, היא למדה איזה דברים אני לא אוהב לעשות ולקחה אותם ממני, אני ידעתי להוריד ממנה לחץ ודרישות כשהיה אפשר וצריך. שיתוף הפעולה שלנו הלך והתחזק וההבנה הטכנית בינינו הייתה מהמעולות שידעתי.

בתוך כמה חודשי עבודה הצלחתי להביא להישגים מעולים את החברה, בתחומי אחריותי, לא מעט, בזכות הקשר הטוב עם לילי.

הערכתי מאוד את מסירותה לתפקיד והנכונות לעזור בכל דבר.

היא הייתה מאלו שלא מתלוננות, לקחה כל משימה בלי לחשוב פעמיים, שמרה על הגב שלי כשהיה צריך ותמיד הייתה שם.

היא הסכימה לא אחת לנטוש את בעלה ולצאת לפגישות או שליחויות גם בשעות מאוחרות.

לפעמים הרגשתי שאני ‘מנצל’ את מסירותה, אבל היא תמיד לקחה את זה בקלילות ולא הותירה מקום לרחמים.

ברמה האישית היה ביננו פער, בכל זאת אני בן 31 והיא בת 22, גם האופי שלנו לא בדיוק אותו הדבר, אבל אף פעם לא נזקקנו לזה, כי ברמה הטכנית היינו שילוב מנצח, אף פעם לא הרגשתי שהקשר הזה יורד לרמה האישית, תמיד הרגשתי שהוא הכי טכני בעולם, אף פעם לא חשבתי עליה בקונוטציות אחרות.

היינו זמינים אחד לשני בכל שעה, תמיד עזרנו אחד לשני במה שאפשר, הכול זרם, ודומה היה לי שהעבודה שלנו עוד תגיע רחוק מאוד.

עד אותו יום חמישי, נערות ליווי בחיפה.

האוויר הקריר של הגליל הכה בפני והנוף שסבב אותי היה כמו יד מלטפת לכאב.

אהבתי לשבת ככה ולהביט שעות בנחל המפכה, לשמוע את קול זרימת המים ולא להביט לרגע בשעון, לשכוח מהכול.

חשבתי על הנחל הזה, מעניין כמה מאות שנים הוא זורם ככה, בלא הפרעה.

הסלעים שבתוכו, מעניין מתי הם תפסו את מקומם בתוך האפיק השלו הזה והשתלבו בנוף.

כל מעיין זורם בשקט ובטבעיות, עד שמגיע סלע ומשנה את צורת זרימת המים ואז, אחרי זמן מה, הסלע משתלב בנחל והופך לחלק ממנו.

גם הלב שלי מתמלא בסלעים, סלעים שעם הזמן הופכים להיות חלק ממנו, לומדים לחיות איתם, אבל אלה עדיין סלעים, הרהרתי, האם כך יקרה לסלע, שנחת בתוך הנחל שלי ביום חמישי האחרון.

כשנכנסתי למשרד, הרגשתי שמשהו אינו כשורה, כולם שתקו והביטו במחשבים שמולם בלי לומר דבר.

“בוקר טוב” אמרתי בעליצות, אבל דממה קידמה את פני.