ניגשתי למשרדי, התיישבתי והתכוונתי להמשיך את העבודה מהנקודה שבה נעצרה ביום האתמול, אבל משהו היה חסר, לאה הייתה חסרה.
שלחתי לה הודעה, 'הכול בסדר?'.
חיכיתי לקבל תגובה כלשהי, ראיתי את סימני ה’וי’, שמעידים כי היא ראתה את הודעתי, אך לא קיבלתי כל התייחסות.
ייחסתי את זה לאפשרות שאולי היא לא חשה בטוב, או מי מילדיה.
בפינת הקפה פגשתי את המנכ”ל, הוא הביט בי במבט חמור סבר.
“בוקר טוב, מה קורה”? שאלתי.
שתיקה.
“הכול טוב?” ניסיתי שוב.
“תגיד לי אתה”, הוא הרים ראש לכיווני.
“אהממם… רוצה לחדש לי מה קורה פה הבוקר?”
“רוצה א-ת-ה לחדש לי מה קרה פה עד עכשיו?”
“על מה אתה מדבר?!” עכשיו כבר באמת לא הבנתי.
“תקשיב, אחי, לא יודע מה עשית ואני גם לא בדיוק מעוניין להיכנס לזה, אבל שתדע, לדעתי טעית בגדול וירית לעצמך ברגל, אני מקווה שלא תסתבך יותר מזה”
פאק, מה לעזאזל קורה פה? המילים נעתקו מפי והמנכ”ל פסע למשרדו בכעס עצור.
הבנתי שזה קשור לעובדה שלאה לא באה למשרד היום והחלטתי להתקשר.
יצאתי לחצר ומצאתי ספסל שקט שאיש לא תפס, התקשרתי למספר שהייתי רגיל כל כך לחייג אליו, יותר מאשר לאשתי, היא לא ענתה, גם לא בפעם השישית, לעזאזל, מה קורה פה?
בלי מחשבה, מצאתי את עצמי יושב ברכב ונוהג לכיוון הבית שלה, במוחי חלפו כמה תרחישים, אחד מהם אפילו היה שעושים לי מתיחה גדולה… אבל בלב הרגשתי מועקה מכל העניין, החניתי את הרכב מחוץ לביתה ודילגתי במדרגות הבניין עד לקומה השלישית, עמדתי מול הדלת, סידרתי את החולצה ודפקתי.
הדלת נפתחה באיטיות.
“מה..”
ראיתי את פניה מוכות הלם.
“מה אתה עושה פה?”
“היי… מצטער שככה נפלתי עלייך… הכול טוב? למה לא באת היום?” שאלתי.
“יכולת פשוט לשלוח הודעה, אתה יודע…” היא השיבה
“שלחתי, האמת, אבל נראה שלא היית בקטע לענות..”
“אז אתה בא עד לבית שלי?! ממתי זה ככה?” היא אמרה בנימה כעוסה.
“טוב… טוב… לא חשבתי שככה תגיבי… אם אני לא רצוי אלך מפה”.