שתיקה, עמדתי להסתובב וללכת, לא יאמן, איזה אנשים! פתאום כולם החליטו לכעוס עלי?, אבל לא הייתי מסוגל, רציתי תשובות, שוב הפניתי את המבט אליה, אל הבחורה שלבושה בגדי בית, עם חולצת טי שירטש של סיירת אגוז, זכר אולי לימים המפוארים של בעלה, שתלויה עליה ברפיון, האישה שחשבתי שהכרתי, שהייתה עכשיו שעונה כולה על ידית הדלת, כאילו אין בכוחה לעמוד לבדה.
“את רוצה לספר לי מה קורה?” גייסתי את הטון הכי נעים שלי.
“הודעתי שאני עוזבת את העבודה”, היא אמרה בלחש.
בום, את המכה שקיבלתי בלב אני חושב שאפילו היא שמעה, “מה… מממ…. אבל למה?” גמגמתי.
היא לא ענתה, היא הסתובבה לאחוריה והחלה לדחוף לאט את הדלת כדי לסגור אותה, שמתי את הרגל בין הדלת והמשקוף.
“אני רוצה לדעת מה קורה פה לעזאזל! למה כולם מסתכלים עלי כאילו עשיתי משהו רע?! ולמה את עוזבת את העבודה פתאום?? היה לנו כל כך טוב! לא?”
“תלך, כדאי שתלך” היא אמרה, וסגרה את הדלת.
נשארתי עומד במקום, המום, קיוויתי שבצד השני של הדלת היא עומדת גם כן, מצטערת לפחות כמוני.
בעצם למה שהיא תצטער? המזדיינת הזאת, מה היא עוזבת את העבודה פתאום? ולגרש אותי ככה?
זחלתי לכיוון האוטו ונסעתי כמו זקן עד המשרד, כשנכנסתי, כבר לא היה אכפת לי מהפרצופים של כולם, התיישבתי בכיסאי, מנסה לעכל את הסיטואציה שקרתה פתאום, הייתי חסר כוחות לחלוטין, בהיתי בשולחן שלה ובכיסאה הריק, המשרד נראה כל כך ריק, פתאום החיים היו נראים לי כל כך חסרים, בבת אחת החלו לעלות בראשי קטעי זיכרונות, הבדיחות יחד, הפגישות מחוץ למשרד, העקיצות שלה, הבגדים שהייתה לובשת, פאק, אני לא יכול לתת לה להיעלם ככה. אין מצב.
החולשה התחלפה בדם חדש שזרם בעורקיי, דם של כעס, נכנסתי למשרד של המנכ”ל וסגרתי אחרי את הדלת.
“אני רוצה שתספר לי בדיוק מה קורה כאן” אמרתי בלי להסס, “במה אני מואשם שאני מקבל יחס כזה מכולם? מה אתם יודעים שאני לא יודע?”
“אתה באמת לא יודע, דון ז’ואן?” הוא אמר בטון מזלזל שלא אהבתי בכלל.
“לא”, נערות ליווי בירושלים.
“אז אספר לך, למקרה שהאלצהיימר החל להכות בך, הבוקר הגיע לכאן בעלה של האישה שעובדת איתך ומסר מכתב התפטרות בשמה.
שאלתי אותו מה קרה פתאום, אז הוא אומר לי – תשאל את העובד היקר שלך שמנסה לפתות את אשתי! אני לא מוכן שהיא תמשיך לעבוד עם המנאייק הזה עוד!”
החוורתי, ואז בבת אחת האדמתי שוב.
“בן זונה! על מה הוא מזיין את השכל?” צעקתי בשפה שאני לא רגיל לדבר בה “מי מפתה את אשתו?! מה הוא דפוק הבנאדם? יש ביננו יחסי עבודה הכי טבעיים ובריאים שיש”.
המנכ”ל זרק לי מבט.
“אל תבלבל את המוח, אני סולד מאנשים כמוך” והגיש לי את הטלפון שלו.