ברקע עברי לידר שר שיר סתמי בגלגל"צ.
התלבטתי אם לכבות את הרדיו או להגביר, היה מתח גדול מדי, אבל הלב, אוי הלב, כמה שהוא דפק… ושוב ההרגשה הזו… של הלב, כמה פעמים ביום יוצא לנו להרגיש את הלב? בכלל, כמה פעמים בחיים יוצא לנו להרגיש את הלב?
“תקשיב… אני…. בבקשה תבין…. זה ממש לא בא ממני כל זה…” היא קטעה את הדממה אחרי כמה דקות.
“לא בא ממך?! איזה מן תירוץ זה? את מפיצה פה בכל המשרד ש…”
“זה בעלי, זה לא אני” היא קטעה אותי.
“בעלך! אז מה?! ולך אין מה לומר?! לא יכולת לסגור את הפרשייה הזאת? ולמה להתפטר? מה לעזאזל..”
“אני לא רציתי את זה” היא אמרה והכאב ניכר בקולה “אתה חושב שלא היה לי טוב בעבודה?, שלא היה לי טוב איתך, אתה חושב שאם היה לי משהו לומר לך לא הייתי אומרת? באמת, אנחנו מכירים כבר מספיק…”
“אני לא מכיר אותך כבר” אמרתי.
שתיקה, נערות ליווי בקריות.
“למה סגרת לי את הדלת באותו יום כשבאתי, למה זה מגיע לי?” שאלתי.
“אתה חושב שזה היה לי קל? תאמין לי שרציתי שתכנס ונשב ונדבר על הכול, אתה הפכת להיות, הגבר הכי חשוב לי, שיש לי באמת תקשורת טובה איתו… אבל הכול היה כל כך טרי, ולא רציתי להגביר את הלהבות”.
“אני מצטער… אני פשוט לא מבין מאיפה זה נחת עלי”.
“עזוב… זה כבר הרבה זמן שביני לבין בעלי יש אוירה לא טובה… אתה חושב שהוא חף מפשע? יש לו את האקסית שלו, עוד מתקופת התיכון, שעובדת איתו בבית הספר, ראיתי אותו לא פעם מדבר איתה עם כזה חיוך… תאמין לי…”
“אל תעזבי” אמרתי, מדהים גם את עצמי.
“אני לא רוצה לעזוב… אבל כנראה שאין ברירה, הוא הציב את זה כתנאי, אני מצטערת..”
הגענו לים, ממש מעל חוף שהיה סגור בשעה מאוחרת, החניתי במקום שהיה גבוה מספיק בשביל לתת תצפית יפה לכיוון השחור של הלילה, הבטתי לעבר האין סוף של הים וקיוויתי שגם לסיפור שלנו לא יהיה סוף ובטח לא פה היום.
שנינו הבטנו אל הים, דוממים, אף פעם לא יצא לנו להיות לבד במקום מרוחק כל כך, תמיד היינו בחברת אנשים או בנסיעה מפגישה לפגישה, זו הייתה סיטואציה חדשה, מרגשת.
התרתי את חגורת הבטיחות שלי והסתובבתי מעט לכיוונה. העיניים שלה נצצו בחושך, היא ישבה קפואה לגמרי, אני מניח שהלב שלה פעם לא פחות חזק משלי.
הבחנתי בדמעות זולגות מעיניה.
“מה קרה?” שאלתי ברוך.
“סתם… כלום…. לא משנה…” היא מלמלה ומחתה את עיניה בטישו.
“אני מצטער, אני מניח שלא הייתי צריך לתקוף אותך ככה”.
“זה לא אתה.. אתה ממש בסדר.”
עלתה בי הרגשה, שאנחנו עושים משהו לא בסדר, “את רוצה שאסתובב ואסע חזרה?” הצעתי.
“לא… טוב לי כאן, איתך,” לחשה, ראשה מורכן.
“אני לא יודע איך אוכל להמשיך אחרי שתעזבי… הקשר איתך היה מושלם…”
“אז מה נעשה?” היא שאלה, כאילו יש לי זכות דיבור, בעניין הזה.
“אני מניח שפשוט נמשיך בחיינו ונשכח מכל זה”, עניתי תשובה גברית מפגרת.
“אתה רוצה לשכוח הכול, גם אותי?”
“לפחות זה ימיס לאט את הכאב”, אמרתי והבטתי בפניה היפות והעדינות, אני כל כך אתגעגע לראות את הפנים האלה.
“כאב?”
“כן… כאב… לא קל לי להיפרד ממך.”
“גם לי לא…”