“אפשר עכשיו?” הקלדתי, התשובה לא אחרה לבוא.
“איפה אתה?” היא שלחה שוב.
“אני בגליל”, עניתי במסתוריות, מנסה לגרות את סקרנותה.
“בגליל? אתה מתבדח?”
“הייתי צריך להתאוורר ממה שעשיתם לי”, שיחקתי על המצפון שלה.
“אתה חוזר היום למרכז?” היא שאלה.
“אם תהיה לי סיבה טובה”.
“נו די, אני חייבת שנדבר” שלחה לי.
“מתי תוכלי?” שאלתי.
“בשמונה, זה עוד שעתיים, תספיק?”
“אשתדל”, עניתי ביובש וידעתי שאני לא אוריד את הרגל מדוושת הגז, כדי להספיק.
עשיתי את הדרך הארוכה בכביש שש, מוקף במחשבות וקצת בהתרגשות, כן, ההתרגשות הזו שבאה בתפר שבין הכאב והאהבה.
אהבה? זו פעם ראשונה שאני מעלה את המילה הזו בהקשר אליה ושוב התחלתי להרהר בה, בבגדים שנהגה ללבוש, התגעגעתי לשמוע את הצחוק שלה, את העיניים שלה כשהיא מביטה בי, כשאני מתדרך את הצוות, התגעגעתי לריח שלה, לזמן שלנו יחד, לנוכחות שלה.
הייתי כל כך שקוע שלא שמתי לב שפתאום אני במחלף בן שמן, עוד עשרים דקות אני מגיע, שלחתי לה הודעה שאני כבר קרוב למרכז.
“אחכה לך בתחנת האוטובוס שמתחת למשרד, מכיר אותה?”
“כן” עניתי והפעלתי ווייז, נערות ליווי בתל אביב.
ברמזור שלפני התחנה, כבר ראיתי אותה מרחוק, דמות נשית נאה, חטובה, עומדת בחושך לבדה, תהיתי לעצמי, כמה גברים כבר עצרו להציע לה טרמפ וכמה בהו בה, כשעמדו ברמזור האדום הזה, שלפני התחנה.
נזכרתי, שפעם נכנס חבר שלי לבקרני במשרד ונתקל בה, דפק לה מבט שקשה לפספס וכשחזרתי מהשירותים ראיתי אותו מפטפט איתה בלי סוף, כאילו אנחנו באיזו פעולה בבני עקיבא ולא שני אנשים נשואים ומבוגרים יותר, גערתי בו, בצורה חברית, אבל משהו בלב שלי כעס כשהיא חייכה אליו בחזרה.
נעצרתי לידה ופתחתי חלון, היא קלטה אותי, זה לקח שניה עד שהיא ניגשה אלי אבל תאמינו לי שזו הייתה שניה כל כך חזקה, עוצמתית, מרגשת והיא הייתה רק הפתיח לערב הזה.
“היי” היא חייכה במבוכה, פניה בחלון המכונית.
“היכנסי”, עניתי, כשליבי מדלג על פעימה.
היא פתחה את דלת המכונית, התיישבה, מבטה מושפל מעט, הריח שלה מילא את הרכב, הבנתי שהיא התקלחה והתארגנה לפני שבאה, אי אפשר היה לפספס את זה.
המשכתי בנסיעה, לא באמת ידעתי לאן, אבל הריכוז בנהיגה היווה לי תירוץ לשתיקה המביכה.
“לאן נוסעים?” היא שאלה.
“לאן שתגידי” עניתי.
“אולי לכיוון הים?
"טוב", עניתי מפנה את הרכב לכיוון הנכון.
“אז בגליל, מה? יש משהו שאני צריכה לדעת?” היא שאלה בהתעלמות מוחלטת מכל מה שקרה פה בימים האחרונים, כאילו אנחנו שוב עובדים יחד במשרד, כאילו הכול שב לקדמותו ואפשר להמשיך לצחוק על הכול.
“הייתי צריך את השקט” עניתי.
שקט.